אני יודעת שאני צצה משום מקום. אבל כשזה בא..זה פשוט בא.

מהרגע שפתחתי את הבלוג ועד שלב הצבא(אפילו אחריו) הבטחתי לעצמי כל פעם מחדש שלא משנה מה יהיה אני אמשיך ואעדכן בבלוג לפחות פעם בחודש. הבטחתי שעליי להשאיר סימן חיים פה. הרי הבלוג הוא החיים שלי עצמם.

וההבטחות האלו חזרו על עצמן, וכל פעם שראיתי שיצא שיש חודש שלא עדכנתי כעסתי על עצמי והבטחתי לעצמי בשנית שזה לא קורה יותר.

וכך ההבטחות האלו חזרו שוב ושוב על עצמן..עד שכבר הפסקתי להאמין לעצמי.

וזה לא כי לא רציתי לכתוב

אני תמיד אוהב לכתוב וזאת תמיד תהיה הפינה החמה שלי.

אני לא יודעת להצביע על מה בדיוק גרם לי להפסיק לכתוב כאן או מה בדיוק גרם לי להפר הבטחות שהבטחתי לעצמי שאקיים.

אבל היה משהו, שכנראה היה חזק יותר שגרם לעדן הנוכחית לוותר על הרצונות של עדן הילדה.

תמיד אחרי תקופה כל כך ארוכה שאני לא נוכחת בישראבלוג אני עוברת ברפרוף על פוסטים ממש ישנים שלי.

ובאופן טבעי, בלי לשים לב...אני מוצאת את עצמי מחייכת לעצמי.

בתור ילדה(ועד לא מזמן) תיעדתי כמעט כל רגע ורגע בחיים שלי, תחילה זה היה בכתב ולאחר מכן הפך לתיעוד של תמונות.

בכל פוסט ובכל תמונה, אני רואה את עדן הילדה, שמגלה את העולם, שקשה לה, שמתוסבכת, שלא מוצאת את עצמה ומנסה פעם אחר פעם למצוא מה כל כך מיוחד בחיים האלו. שהולכת לאיבוד ומחפשת את העקבות חזרה. 

ושלא תטעו, זה לא שכיום אני לא מחפשת, אני חושבת שעד יומי האחרון אני תמיד אהיה בחיפוש.

וזה לא משהו טוב, אבל אני כבר לא מקטלגת את זה כרע - למדתי לקבל ולהבין שפשוט ככה אני.

ואני מביטה בכל התמונות האלה ונזכרת בכל התקופות האלו.

כמה חוויות, כמה אנשים, כמה בחורים, כמה חברות..

איך התגלגלתי ממקום למקום, איך כל מערכת יחסים בנתה אותי ולימדה אותי, איך כל חברה שהלכה ובאה אחרת במקומה לימדה אותי על עצמי,

איך הצבא חישל אותי והפך אותי לעדן אחראית ובוגרת, איך זואי גרמה לי לקחת אחריות, איך הדילמות הכי קשות שחנקו אותי גרמו לי להגיע למי שאני כיום.

ואני לא מושלמת ואני גם לא שלמה.

אבל אני גאה בעצמי

על כל הדרך שעברתי

על כל פעם שאכזבתי את עצמי והבטחתי לעצמי להוכיח לעצמי אחרת והוכחתי

על כל מעשה 

על כל מחשבה

על מי שאני.

וזאת המתנה הכי ענקית עבורי

להגיע לשלב הזה ולהגיד

תודה.

פשוט תודה